קושיות, מסכות ושאר ירקות

פסח, החג האהוב עלי עוד מהימים שחול המועד סימל את החופשה הכי ארוכה אחרי "החופש הגדול".

חופשה כל כך ארוכה, שהמורים היו מוציאים עבורה חוברות תרגול, עם חומרי קריאה מיוחדים.

נהגנו לקרוא לחופשה "מעבדות לעבודות",

נהננו להתלונן על הכמות (הבאמת לא הגיונית לפעמים) של שיעורי הבית שנשלחו בעקבותיה,

ציפינו למפגשים עם החברים שנדרשו כדי לעמוד בה

והשתוללנו כשהצלצול האחרון של היום בישר על התחלתה.

יש שיקראו לזה נאיביות, אני בוחרת לקרוא לזה פרספקטיבה.

החיים כמו החיים הביאו את בית הספר, את העבודות והחופשות,

ואנחנו? פשוט מילאנו את תפקידנו ואת ילקוטנו בכל טוב,

התחצפנו וכיבדנו, זלזלנו והשקענו, התרגשנו והרגשנו..

הכל.. ביחד ולחוד.. כלא כלום ובבת אחת.

חופש גדול או בינוני, חופשת קיץ או אביב, הכל סמנטיקה,

כזו שרכשנו מבחוץ או מבפנים,

לכל ילד סיפור משלו, לכל ילדה חוויה משלה,

כל אחד ואחת עם עלילה קצת אחרת.

ועל אף שכלום לא מוחלט והכל מותנה,

דבר אחד אחיד לכולנו,

קטנים וגדולים, העובדים והנופשים,

בין כרך לעב, או בין בטן לגב,

כולנו, ככולנו, בכל שנה,

ובמיוחד השנה,

שואלים קושיות,

או לפחות קושיה.

מעבר למקורן בהגדה ובמסורת,

אם נניח לרגע את עוגן המקורות,

כשמה שנשתנה הוא לא רק הלילה הזה,

והוא אף לא מותנה בכל הלילות.

ארבע קושיות או אינסוף? ארבעה בנים או בנות?

הרי שהחיפוש הוא אחר המהות.

ובימים אלה, בהם המהות היא חוסן פיזי,

כשמפתן מבודדי הקורונה מסומן,

כמו יפסח מעל דלתות אחרים,

כשהכוס של אליהו חד פעמית

ועל החלון מונחים מגבונים,

כששלוק מהיין מהול באלכוג'ל ובלבול,

המסכה מקבלת משמעות.

אותה פיסת הגנה הופכת למגננה,

מהוירוס, מהקרבה, מהאחר, מהסביבה,

מאלו שאיתנו וממה שאנחנו בעצמנו.

כי כשהבלבול הופך לתסכול והשגרה לא שגרתית,

פרדוקס התמיכה החרדתית

מחזיר אותנו מחירות לעבדות.

ואז ברגע אחד מתרפקים על זיכרון ישן,

של מצה שהתחפשה לערב אחד,

וחופשה שהסתתרה מתחת לערימת מטלות,

כשהפרספקטיבה משתנה והמשמעות חולפית,

לא נותר לנו אלא להציץ מתחת

למסכה שמחביאה אותנו מעצמנו..

כי בכל זיכרון יש משהו חדש,

ובכל סיפור מתקיים נתיב של שתיקה,

הקושיות לפעמים נבחרות באקראי,

והמסכות מתגוננות לא רק מפני מגפה,

כך לעד מתגלגלת ומשתנה המהות, ומאפשרת לנו יציאה מעבדות לחירות.