כש(א)נשים מגישים לך חיבוק מזווית אחרת.
הראש מתבלבל, יש שיאמרו שמשתולל, הוא ״מפספס״ את שניות התגובה הראשוניות ושולח לגוף מסרים מסוג אחר. כשהסיטואציה שונה והדרך לא מוכרת, הראש מנסה, כמעט בלית ברירה, כיוונים חדשים. זה מעייף, אפילו מעט מוזר.
כש(א)נשים מגישים לך חיבוק מזווית אחרת. הראש כבר לא רגיל לדווח לגוף לשנס מותניים, להניע את הרגליים, לברוח. כשהברור מוכר והתרחיש ידוע, הראש מחווט להגיב ברצף פעולות סדורות. זה נח. אפילו מעט נעים.
כש(א)נשים מגישים לך חיבוק מזווית אחרת. משהו נפתח. זו לא המגישה, אפילו לא המגיש; זה לא החיבוק, או בכלל התכלית. זו הזווית, היא כולה, וכשהיא אחרת היא מייצרת תרחיש לגמרי חדש. משהו נפתח.
איזה אומץ זה לנסות משהו חדש, אה?
איזו תחושת סיפוק זורמת לנו בגוף כשאנחנו מתגברים על הקביעות,
איך הראש מזמר לעצמו שירי הלל נוכח העובדה שהוא התעלה מעל עצמו (ואחרים?)
חלילה לא כדי לבאס, שכן תחושות חיוביות של הגוף וזמרות אושר בגוף הן ברכה, אבל..
בואו נדייק מעט את הקומפוזיציה של כל אלה.
המהות טמונה בזווית שממנה בחרנו להסתכל על הדברים (לא מחדש כלום).
ומה עם הטענה שעצם ההסתכלות היא בחירה? (הופה, משהו חדש).
כשאנחנו מסתכלים על משהו או מישהי/ו אנחנו מכיילים את עצמנו כמעט מיידית, הכיוון מתברר כל כך במהירות שאנו בוחרים בו כמו ללא מודעות. אממה, יש כאן אכבר מודעות, והיא, ולא אחרת, בחירה.
על מה ולמה כל הטררם וההתרגשות?
כי למעשה כל אותן תחושות וזמרות (זוכרים?) הן לגמרי שלנו, לחלוטין בשליטתנו.
על כן, עם תחזוקה יומית קטנה נוכל ליהנות מהם על בסיס די קבוע.
כמובן שהכל נשען על סדר עדיפויות, על רצף של הגדרות ועל משמעת חברתית משעתקת.
ומקומן של כל הצירופים ה"מליציים" האלה, הוא לבוא ולומר -
ברור שזה "לא כוחות", אובייסלי שאנחנו נגררים וגוררים, אין ספק שהכל תלוי בהכל, ועוד אינספור קלישאות על היקום והעצמי; אבל רגע, לא כיף פשוט להבין שיש בידינו (הקטנה ככל שתהיה) נגיסה של כח? אותי זה מרומם. נשבעת.
אז בהתבוננות על רגע של אושר שחלקתי עם עצמי (ואתכם) על שהוגש לי חיבוק מזווית אחרת, בדמות של מפגש נשי מפנק ומרענן, נפל לי האסימון - זה בידיים שלי.
שיניתי את הנרטיב, הזזתי את הזווית כמה מעלות שמאלה, והופ, חוויה חדשה.
עצם היכולת שלי להסתכל על הזוויות החדשות, להבין שפעולות אוטומטיות מקומן בפסי יצור (שיבורכו), לקבל את הדינמיות של כל סיטואציה, היא-היא הבחירה. היא-היא הכח. ויש לנו טונה מאלה.
בימים כאלה של חוסר וודאות (קורונה סטייל),
כח הוא מצרך יקר (יותר מאלכוג'ל),
ולי עושה פלאים להבין שהוא בידיים שלי :)