לפני כשבועיים התחלתי להרגיש שונה. משהו בי נחלש, אבל בשקט.
הנחתי שזו עונת המעבר, שהרי מתוגרלת ומורגלת כבר שנים לחבק את המעברים האלה עם אנטיהיסמינים (לאלרגית שכמותי).
חימשתי את עצמי בויטמינים, תוספי מזון ומחזקים למיניהם (למעוניינים בהרחבה, בפרטי), דאגתי לתזונה מאוזנת וחכמה, שינה איכותית ורציפה ככל האפשר, פעילות ספורטיבית ושמירה על ראש פעיל וגוף רענן.
זה עבד, האמת, החזקתי ככה שבוע, מתנדנדת לעיתים, אבל מסוגלת בהחלט.
עד שלא.
בוקר שישי אחד קמתי הפוכה, כמו כשקמים משנ"צ שהתפקשש, כזה שמועך אותך ומבלבל את כל המערכת.
רק שזה לא היה שנ"צ ושום דבר לא נמעך חוץ מהבפנוכו שלי.. בום.
עם כל התסכול, קמתי נחושה, דחפתי כל ויטמין או תוסף אפשרי ואפילו משכך שירגיע. וכך עבר לו הסופ"ש.
ביום ראשון כבר הבנתי שארגז הכלים שלי לא מתאים, שצריך להחליף את התחמושת.
נוכח התקופה ההזויה שלנו (שלא נדבר על הלחץ שזה העביר אותי), התקשרתי למרפאה ומיד העבירו אותי לשיחה עם הרופאה, שאבחנה את המצב והחליטה על - לא אחרת מאשר - גברת "אוגמנטין 875".
למי שלא מכיר (אשריך!), מדובר באנטיביוטיקה מגה חזקה, כזאת שהורגת את כל הרע והטוב ביחד.
נכון, זהו כוחה של כל אנטיביוטיקה, אבל אוגמנטין היא המלכה של המוגזמות, מעטים יכולים עליה והעקבות שהיא משאירה אחריה בלתי מעורערות.
משם החל לו שבוע ארסנל התמגנות, בו כדורי ההרג, מולם החיידקים הטובים (פרוביוטיקה נקרא להם), קומפרסים, אדים.. ומה לא.
כיף בפיתה (כוסמין!).
בין בלבול לתסכול, כשאני מזיזה את סשנים האונליין ואימוני הלייב אליהם נרשמתי, נזכרתי פתאום שכחודש לפני הייתי סופר חולה, עם דלקת גרון אימתנית, כזאת שלא היתה לי כבר שניםםםם..
הרגשתי מובסת, מרומה אפילו, בחייאת, שני סבבי אנטיביוטיקה בחודש?? זה בלתי!
אז אכלתי קצת סרטים ושתיתי מרק, התמרמרתי מעט (הרבה) ובנזוגי (שיחייה) דאג לי יופי בבית (עבודה מהבית בקורונה טיים). מן כוננות מחלה (סינוסיטיס שמה) כזו.
ואז זה נפל לי.
אנטיביוטיקה - שמנטיביוטיקה, Tomayto - Tomahto,
הכל סמנטיקה, אין מהות לכוננות, הכדור חסר ערך.
אם לבור שמקבל אותו אין תחתית, אז גם אמא של אוגמנטין לא תעזור כאן.
התחלתי לשאול שאלות (לא כאלה של "כמה פעמים ביום", "לפני או אחרי הארוחה"), כאלה מובילות לעוד ועוד שאלות, שנדמה לנו לפעמים שמיותר בכלל להיכנס אליהן, שיש מלא רעש ושכדי להיות בריאים וחזקים צריך רק קצת שקט.
אז היה לי מלא שקט.
יותר מידי.
כי אוגמנטין עושה עייפות שמונעת ממך כל פעילות ממושכת, מעין "לישון מבלי להרדם", כאילו הגוף עוצם עיניים אבל נשאר ער. בקיצור שקט מעיק.
החלטתי לעשות משהו עם השקט הזה. לזקק לתוכו את מוקדי הרעש שצפים וקופצים כמו כדורי פינג פונג זריזים.
מצאתי שם המון תהיות, על מהות וזהות, על כעסים ואכזבות, על תהומות ופחדים, על שאיפות והישגים. המון.
מעין תיבה שהחלטתי שאינה פנדורה, אלא קסמים. שאשתמש בה כדי "לכשף" לעצמי את הראש ולחולל ניסים בגוף.
איכשהו באותו שבוע נתקלתי, כמו במקרה, בהמון תוכן שעוסק בנושא, המון הרצאות שמתמקדות במהות החיבור בין המצב המנטאלי והפיזי, בערך שיש בהבנת הקשרים וביכולת שלנו להשפיע, על עצמנו.
בתוך כל שאלות ה"מי אני?" התבקשתי (אולי שלא במקרה?) לחפש תמונות ילדות שלי. פשפשתי באלבומים ישנים והכנסתי את המשפחה שלי למשחק חיפוש תמונות מהעבר.
מעבר לזכרונות המתוקים והצחוק שזה הביא לנו בקבוצה המשפחתית (קורונה טיים), מצאתי גם נחמה.
כי אמנם הרבה השתנה מאז אותן תמונות, אבל הליבה נותנה איתנה. אותה ילדה קטנה היא עדיין ילדה, רק גדולה. סמנטיקה, לא?
זה לא רצף הזמן והסתברות המשתנים שהובילה אותי (אותנו) לאן שהגעתי, זו אני!
הנרטיב שסיפרתי לעצמי, העלילה שבניתי עבורי, הצבע שבו בחרתי לצבוע את הימים שלי, כל אלה קבעו.
וכשחנקתי את עצמי, במסווה של תקופה מלחיצה ושינוי מטורף בחיים, כשפחדתי לפתוח את הפה ולשתף, כשחששתי שהצעדים שאני עושה לטובת הגשמת החלום שלי יפילו עלי רק צרות (גם על זה יצא פוסט, מבטיחה) - הופ - הופיעה לה דלקת הגרון "הראשונה".
לא רוצה לדבר? נארגן לך חתיכת שתיקה!
אז השבוע נגמר, הפודקאסטים הסתיימו, כדורי האוגמנטין נבלעו (איימן!).
ומיד קמתי, הרמתי לנו פינת עבודה בבית, בניתי לו"ז וגאנט וכל אותם תהליכים שאני יודעת לעשות בעשור האחרון לקריירה שלי, נרשמתי לאימונים, קבעתי פגישות ו..כתבתי את הפוסט הזה :)
בעיקר כדי להזכיר לעצמי, כשאני מתבלבלת (קורה לא מעט יעידו קרוביי), מי אני בתוך כל הטירוף.
וכשזה יקרה, אחזור לפה, לעמוד הקטן-גדול שלי.
אבחן שוב איך הייתי לפני שקשרתי את אותם הקשרים, לפני שידעתי לצבור הרגלים, לפני החסמים, העכבות והפחדים.
אבדוק אם הגוף שלי עשה בעצם את מה שביקשתי, פשוט לא בהכרח כפי שציפיתי, שהוא ידע להעריך את הנפש, ולא התבייש או התבלבל מנוכחותה. ואזכר שגלישה קטנטנה לעבר מאפשרת לנו להסיט את המבט, להתבונן לשקט בעיניים,
Comments